בס"ד א"א"א
קוסקוס (בערבית: كسكس, תעתיק מדויק: כֻסְכֻס; מקור השם בברברית) הוא מאכל צפון אפריקאי וסיציליאני מסורתי, העשוי גרגרי סולת העוברים התפחה על ידי מים בתהליך של אידוי. קוסקוס מוגש לרוב בלוויית תוספות שונות, דוגמת מרקי בשר למיניו, או דגים, וירקות.
סוגי קוסקוס שונים נבדלים בגודל גרגרי הסולת (דק, בינוני ועבה) אותו קובעים בעזרת מסננות מתאימות ובסוג התבלון של גרגרי הסולת בתהליך האידוי עצמו, או בסופו. שיטת ההכנה המסורתית מבוססת על שימוש בסיר אידוי המכונה "קוסקוסייר". זהו סיר קומותיים שבתחתיתו מתבשל מרק, לרוב מרק ירקות בתוספת חומוס ולעתים בתוספת בשר עוף או בשר בקר, ובחלקו העליון גרגירי הסולת, מונחים מעל תחתית מחוררת. גרגרי הסולת סופחים את אדי המים שבמרק, ותופחים. נהוג להגיש את הקוסקוס בתוספת מרק בשר וירקות, יחד, באותה צלחת, או בנפרד. בגרסתו הצמחונית ניתן למצוא אותו עם תוספות של סלט טרי חריף (טבולה) או תוספות כמו צימוקים, סוכר, שקדים וכדומה (שלחלקם תפקיד בספיחת נוזלים מיותרים בקוסקוס), ובגרסתו החלבית, המקובלת בעיקר, במרוקו, בתוספת חמאה ושמנת.
בלוב ובדרום-תוניסיה, הקוסקוס מוגש לעתים, עם תבשיל הנקרא "טביחה" או דְבִּיך, המבושל בנפרד, ולו גרסאות שונות. בצלחת אישית עורמים בצורת "גבעה" קטנה ומעליה שמים את כל מרכיבי ה"טביחה"; בצידי הצלחת ישנן שתי תוספות קבועות של "טרשי" - סלט דלעת פיקנטי, ו"מסייר" - מגוון ירקות שורש מוחמצים ביתיים.
מקורו של הקוסקוס הוא ממחסני התבואה של קרתגו העתיקה(תוניסיה של היום), שם נהגו הרומאים לאחסן את גרגרי החיטה במתבנים ענקיים ואת השאריות נהגו המקומיים והחיילים הרומאים לעבד בדרך שבה מעובד הקוסקוס הביתי המוכר[דרוש מקור], עד היום קיימים מחלוקות בין המרוקאים לתוניסאים מיהי עדת המקור של הקוסקוס.
ארוחות קוסקוס נחשבות לארוחות חגיגיות בקרב יהודי צפון אפריקה מלוב ועד מרוקו, ולכן הן מוגשות בדרך כלל בערבי שבת וחגים, ולעתים גם בארוחת צהריים בימי שישי, ובקהילות מסוימות כמו קהילת יהודי האי ג'רבה בתוניסיה, מקובל, לפי מסורת, להגישו בימי שישי בצהריים ובארוחת הערב של ימי שלישי. בדרום איטליה מוגש הקוסקוס בגרסה מקומית הכוללת בין השאר דגים ופירות ים. ככל הנראה הגיע הקוסקוס לדרום איטליה בימי הביניים עם הכובשים הערבים.
באדיבות אתר ויקפדיה - http://he.wikipedia.org/
|
